להלן מספר תיאורי מקרה "רגשיים". אני כותבת "רגשיים" מכיוון שבעצם כל תיאורי המקרים המתוארים הם רגשיים במידה זו או אחרת. אולם, כאן הכוונה לכך שהמטופלים הגיעו עם תלונה מוצהרת רגשית - משהו שהפריע להם להרגיש טוב ורצו לשנותו.

 

להתגבר על המחנק

רונית, אם חד-הורית לילדה מתבגרת, הגיעה אליי עם תלונה על הרגשת מחנק שמתעוררת בה כשהיא נמצאת בדירות. היא סיפרה שבמצבים אלה היא מרגישה צורך לפתוח חלון ולהסתכל החוצה, מרגישה סגורה וכלואה, כמו אסירה בבית סוהר. זה מפריע לה כשהיא הולכת לבקר חברות, כיוון שהיא מרגישה שברצונה לברוח. שאלתי אותה מה היא מבקשת לעצמה בעניין (השיטה מאוד מעשית ובכל פגישה מגדירים מה רוצים להפיק ממנה). רונית אמרה שברצונה להרגיש בנוח, להגיע לדירת מגורים ולשהות בה מבלי להרגיש כמו אסירה. זו הייתה מטרת עבודתנו.

 

בבדיקה הסתבר שעלינו לעבוד על אירוע מגיל 13. רונית לא זכרה משהו מיוחד בגיל זה והיה צורך בבדיקה נוספת. תוצאותיה היו שהאירוע קשור לקושי בעמידה מול סמכות. רונית נזכרה לפתע באירוע ולמעשה, נדהמה כיצד יכולה הייתה לשכוח זאת. היא סיפרה שבגיל 13 התעוררה באחד הלילות לשמע קולות בבית. היא קפאה במיטה ופחדה לזוז, שמא שיקלטו שהתעוררה. רונית הייתה חייבת לשירותים בצורה נואשת אך פחדה מאוד לקום ולכן התאפקה והתאפקה. לא זכרה מה קרה לאחר מכן ואז התחלנו בעבודה בדמיון.

 

בדמיונה ראתה רונית את עצמה מתעוררת לקולות החשודים. היא עצמה עיניים בחוזקה, כדי שאיש לא יראה שהתעוררה. היא הרגישה שאסור לה לזוז, שאסור לה אפילו לנשום. "איזו תחושה זו?", שאלתי. "של מחנק...", ענתה רונית. כל גופה היה מכווץ וקפוא במקום. היא הרגישה צורך עז להתפנות, אולם התאפקה בכל כוחה. רונית שמעה לחישות לא ברורות, שכבה במיטתה בחושך כשהיא מרגישה קפואה וחנוקה, מרגישה שאסור לה לזוז, לנשום ואסור שיראו אותה, אסור שישימו לב אליה. בתשובה לשאלתי השיבה רונית כי אינה מרגישה בנוח במצב זה וכי הייתה רוצה לשנות תחושות אלה.

 

ביקשתי מרונית לשנות את הסיטואציה כדי שתוכל להרגיש תחושות נעימות. רונית בחרה לשנות את האירוע לכך שהיא מתעוררת ושומעת את קול אמה מחדר השינה. כשהיא קמה וניגשת לשם, אמה שואלת "מה קרה?" ורונית עונה שהיא צריכה לשירותים ומתפנה. כשהיא חוזרת, אמה משכיבה אותה במיטה ומכסה אותה. שאלתי מה היא מרגישה כשאמה מכסה אותה ורונית ענתה, "אני מרגישה שהיא אוהבת אותי" ופרצה בבכי. לאחר שנרגעה ציינה כי היא מרגישה שאמה אוהבת אותה, מרגישה נעים, המחנק נעלם. הגוף רפוי ורגוע, נינוח. כאן סיימנו את העבודה בדמיון.

 

כשפקחה עיניים והתיישבה הייתה רונית המומה מהחוויה. שאלתי כיצד מתקשר האירוע המדובר לחייה כאן ועכשיו ואמרה שבדיוק כך היא מרגישה בדירות: מרגישה חנוקה וסגורה, חווה את כל התחושות שדיברה עליהן בדמיון, אם כי לא באותה עוצמה.

 

בשיחת טלפון עמה לאחר מספר ימים דיווחה רונית על דברים נוספים שהחלה לשים לב אליהם – שהיא לא ישנה בחושך, חייבת להשאיר אור וגם לא מסוגלת לישון כשהדלת סגורה, חייבת שתישאר פתוחה. הקישור לאירועי העבר היה לה ברור מאוד.

 

בפגישה נוספת לאחר מספר שבועות, רונית מדווחת שתחושות המחנק נעלמו לחלוטין. היא מרגישה נוח בדירות, אינה מרגישה צורך לרוץ לפתוח את החלון ולהתבונן החוצה והיא אסירת תודה על השינוי.

  

להתנתק מהניתוק

ליאת, סטודנטית, הגיעה אליי עם תחושה שאינה מחוברת לעצמה, תחושה שהייתה רוצה לשנות. שוחחנו על כך מעט, כדי לברר את תחושותיה בנושא ולבדוק ומה הייתה מבקשת לעצמה בנושא. ליאת דיברה על כך שפעמים רבות היא אינה יודעת מה היא רוצה, שנוצרה בה מעין אדישות למתרחש ולעתים מרגישה כאילו ערפל אופף אותה ואינה לא מצליחה לפזרו. ליאת הרגישה שאינה יודעת איפה היא מתחילה ואיפה היא נגמרת, לא מוצאת את עצמה בדברים שהיא עושה ושתמיד דיברו אליה, דברים שנהנתה לעשותם. היא רצתה להרגיש שוב את עצמה, להיות שוב מעורבת ו"מחוברת".

 

בבדיקה הסתבר שהאירוע עליו יש לעבוד הוא טיפול שיניים טראומטי בגיל 4. בגיל זה, סיפרה ליאת, הייתה עם הוריה בשליחות בחו"ל. היא סבלה אז מדלקת קשה בשתי השיניים הקדמיות וכל השפה העליונה שלה הייתה נפוחה כל כך, שלא יכלה לאכול ובקושי יכלה לדבר. היו לה כאבים וקיבלה טיפול תרופתי, אולם ללא הועיל.

 

נכנסנו לעבודה בדמיון וליאת תיארה לי את האירוע עצמו. היא ראתה את עצמה כילדה בת 4, נשכבת על הכיסא אצל רופא השיניים, בשעה שאמה מתהלכת בחדר מצד לצד ומסרבת לפגוש את מבטה. ליאת הקטנה לא התלוננה ולא הוציאה הגה, כיוון שהבינה שחייבים לעקור את שיניה הקדמיות. הרופא פער את פיה ונתן לה זריקה ואז, עקר את השיניים. בשלב מסוים באותו אירוע, ליאת תיארה שכדי לא להרגיש את הכאב, כדי להצליח להתמודד עם הפחד האיום מפני מה שצפוי לה, היא כאילו כיבתה את עצמה, נכנסה למעין ניתוק שבו בעצם נעלמה או "התנדפה", כדבריה. דיברה על כך שהיה משהו נעים בכיבוי הזה כי כך לא הרגישה וביקשתי ממנה להישאר בשלב שלפני הכיבוי והתחושות הקשות שהתעוררו בה.

 

ליאת התקשתה לערוך שינויים באירוע המתואר, כיוון שהתקשתה לוותר על ההגנה שסיפקה לה תחושת הניתוק מגופה. אולם אט אט, תוך כדי בדיקת ההשפעה של כל אפשרות, ערכה שינויים: היא בחרה לבטא את המצוקה שלה, בכך שבכתה, צעקה ודרשה שאמה תחזיק בידה. אחר כך, הוסיפה 4 שומרים שהיו כמעין שלוחות שלה, שעמדו סביבה והגנו עליה. כשנמצאה במרכז, מוקפת בהם, הרגישה הרבה יותר בטוחה ורגועה.

 

בתום העבודה בדמיון, כשפקחה עיניים, התייחסה ליאת לקושי לוותר על הניתוק שהיה מבחינתה נוח ובטוח. עם זאת, היא יכלה לראות כי הבעיה העכשווית היא בעצם הקושי להתנתק מן הניתוק ולהתחבר בחזרה לעצמה. בדקתי כיצד הרגישה לאחר השינוי שערכה באירוע, אולם ליאת נזקקה לזמן נוסף לעבד את הדברים ואמרה בפשטות שזה היה שונה. השורה התחתונה בתום פגישתנו הייתה שליאת הבינה מה מתרחש בתוכה וכעת עמדה בפניה הבחירה כיצד לנהוג.

 

חזרה לחיים

דינה, רווקה בשנות החמישים לחייה, רצתה לעבוד על נושא של סגירת מעגל. היא סיפרה כי היה לה קשר זוגי לפני כשלושים שנה, עמדה להתחתן עם החבר ואז משפחתו שכנעה אותו שלא לעשות זאת והם נפרדו. דינה קיבלה את דין הפרידה בלי למחות ובלי לשאול אפילו מה הסיבה. לאחר הפרידה בלעה כדורים רבים והלכה לישון, אך למחרת בבוקר קמה והקיאה הכל.

 

כאשר נכנסנו לעבודה בדמיון, ביטאה דינה תחושה כאילו הגיע סוף העולם. לבה כאילו דמם עד שפשוט הפסיק לפעום, נהיה קטן ושחור והגוף נעלם לחלוטין. היא הרגישה כאילו משהו בה מת. במהלך הטיפול בכתה וניכר היה שהיא עצובה מאוד.

 

ביקשתי שתשנה את התחושה בגוף ושאלתי, איך היה לבה רוצה להרגיש. דינה בחרה לשנות את התחושות והפכה את הלב ללב גדול וורוד שפועם בשמחה, ממלא את הגוף בחיות ומלא אהבה - הרגשה נפלאה.

 

כשסיימנו את העבודה בדמיון, לפתע יכלה דינה להיווכח בכך שלמעשה, מעולם לא אמרה לאהובה מה היא מרגישה. אפילו לא עלה בדעתה לשאול מדוע הוא רוצה להיפרד, כיוון שלא הרגישה שיש לה זכות לעשות זאת. תוך כדי שיחה עלה שהיא גם מעולם לא אמרה לו שהיא אוהבת אותו, למרות שהרגישה כך בכל לבה. דינה סיפרה כי בצעירותה הייתה ביישנית מאוד, אך בפגישה עמי הרגישה צורך לדבר ולבטא.

 

דינה שיתפה אותי בכך שמזה שנים היא מרגישה מנותקת ובודדה גם כשהיא מוקפת אנשים ובעצם, מרגישה לא מחוברת. סיפרה גם שהיא לא באמת צוחקת: בעבר הייתה צוחקת ומצחיקה אנשים ומאוד נהנית מכך. כיום מעמידה פני צוחקת, אך לא מרגישה משועשעת. היא הצליחה לקשר בין התחושות בעקבות הפרידה, לניתוק ולהיעדר השמחה מחייה.

 

דינה התקשרה מספר פעמים לעדכן אותי במתרחש עמה. בתחילה חוותה עצב גדול והרגישה כאילו מתאבלת על עצמה ועל החיים שלא חייתה. אולם אט אט התאוששה והחלה להתחזק. לאחרונה דיווחה שהיא מרגישה כמו אדם אחר וכי השמחה שבה לחייה. היא סיפרה כי ברצונה לעשות דברים רבים למען עצמה. כמו כן סיפרה כי הייתה באירוע משפחתי ולראשונה בחייה, לא הרגישה את עצמה בודדה אלא להיפך, הרגישה חלק מהמתרחש.

 

שמחתי מאוד לשמוע כל זאת ובירכתי את דינה על השינוי החיובי שחל בחייה.

 

תוך כדי זרימה

אורי, בן 30, רצה לעבוד על קושי להתחיל בפרוייקטים. הוא סיפר שבכל פעם שעליו להתחיל משהו, הוא מתקשה לעשות זאת ונוטה לדחות את הדבר עד שאין לו ברירה. אורי אמר שהוא מסוגל לעשות את הדברים תוך כדי פעילות ולאחר שהוא מתחיל הוא מתקדם היטב, אך הקושי הוא בעיקר בהתחלה.

 

כמו בכל פגישה, בדקתי שאורי שתה מספיק מים ויצא שכן. לאחר מכן בדקתי אם יש משהו שצריך לעשות לפני שמתחילים והתשובה שוב הייתה כן. הגוף כיוון לבדיקה מסוימת ולמעשה, שוב היה צורך לבדוק אם שתה מספיק מים. הדבר היה מפתיע, כיוון שרגעים ספורים קודם לכן בדקתי את מצב הנוזלים בגופו של אורי והוא היה תקין. ביצעתי שוב את הבדיקה, אולם הפעם השריר היה חלש (כלומר, גופו של אורי נזקק לנוזלים נוספים). אורי יצא לרגע מהחדר כדי להביא כוס מים ובינתיים תהיתי מדוע שוב עלה נושא המים. את התשובה קיבלתי עם חזרתו לחדר. אורי סבר כי נושא המים עלה כיוון שמדובר בצורך בזרימה. כרגע הוא פשוט נתקע מול פרוייקטים ולא מסוגל להתחיל, אך רוצה לזרום עם זה ואכן, זו הייתה מטרת פגישתנו: להמשיך בזרימה.

 

בשיחה בינינו אורי דיבר על מאמר לימודי שהוא משתוקק לקרוא, אך לא מצליח להביא את עצמו לעשות זאת. לאחר בדיקה, הסתבר שזהו הנושא עליו עלינו לעבוד.

 

ביקשתי מאורי לעצום עיניים, הנחתי את ידיי על ראשו והתחלנו בעבודה בדמיון. ביקשתי ממנו שידמיין את עצמו עומד מול המאמר שעליו לקרוא. "מה אתה מרגיש?" שאלתי. אורי תיאר בהלה שאוחזת בו. הוא הרגיש כאילו נקשר לסד עינויים – עד כדי כך גדולה הייתה הבהלה שהתעוררה בו אפילו מעצם ההתבוננות במאמר. כל מה שרצה לעשות באותו רגע היה לברוח – לא משנה לאן, העיקר להימלט. ניסיתי לבדוק עם אורי מה במאמר כה הפחיד ועורר רגשות כה קשים, אך אורי לא ידע לומר – הוא היה מוצף כולו בבהלה וברצון לברוח משם.

 

"מה עוצר בעדך? מהו סד העינויים הזה?", שאלתי. אורי תיאר מעין ענפים של עץ עתיק, שחובקים אותו מאחור ועוצרים בעדו. הוא ראה את עצמו עומד ומתפתל מול המאמר, ללא יכולת לזוז. הענפים היו שקופים וחבקו את ידיו ורגליו בחוזקה. "הם מחוברים לכליות", אמר, "בנימים זוהרים של דם ואי אפשר לנתק אותם משם". אורי חשש לנתק את הנימים סתם כך, שמא הדם יציף את כולו. "מה התפקיד של העץ, מה הוא מנסה לומר לך?" שאלתי, שכן, ידעתי כי פעמים רבות, אותם מחסומים שקיימים בתוכנו מסרבים להיעלם סתם כך. לכל הפחות הם דורשים שנבין מהו תפקידם. פעמים רבות הם נועדו להגן עלינו ועד שאיננו מוצאים דרך אחרת - פחות מגבילה - להגן על עצמנו, המחסומים לא נעלמים.

 

"זה משהו שקשור לעבר, אני מרגיש שזה משהו גנטי שאני סוחב אתי", אמר אורי, "אבל ממש לא מעניין אותי מה זה ומה התפקיד שלו, זה מגביל אותי ואני רוצה להיפטר מזה". לא לחצתי עליו והמשכנו. הצעתי לאורי לנסות להשתמש במיכל או לנתב את הדם שיזרום לאחר ניתוק הנימים למקום אחר. אורי התלהב מהצעתי והחל לנתק את הנימים הקושרים את העץ השקוף לכליות. הכליות הצמיחו כנפיים והדם זרם לריאותיו והגדיל אותן (חשוב לציין שאורי סובל מאסטמה). העץ החל לנבול ואורי הרגיש מצוין, אולם אז שוב נפלו פניו. "העץ הזה מסרב לדעוך, הוא שוב גדל ומסרב להתנתק ממקור הכוח הזה שבכליות שלי. זה לא זה".

 

פעם נוספת הצעתי לאורי שינסה לשאול את העץ מה תפקידו ומה הוא מנסה לומר לאורי, כך שיוכל להשתמש במידע זה בדרך יעילה יותר. אורי שתק זמן מה ואז אמר, "מצאתי". העץ שאב כוח ונוזל שקוף מתוך הכליות, מכך הוא ניזון. לכן החליט אורי להפוך את כיוון הזרימה וכעת "שאב" את העץ כולו פנימה לתוכו. כל האנרגיה שהופנתה קודם לכן כלפי חוץ, הופנתה כעת כלפי פנים. הכליות התמלאו בנוזל השקוף, בהקו והצמיחו שוב כנפיים, הדם זרם במלוא העוז לריאות. אורי תיאר כיצד הוא מעופף באוויר, עף באמצעות הכנפיים שהצמיח. הייתה זו הרגשה נפלאה לעוף כך, לנשום במלוא הריאות ולהרגיש את החופש.

 

"ומה עם המאמר?" שאלתי. אורי ניגש שוב אל המאמר, אך התקשה להישאר עם אותן תחושות נפלאות למול המאמר, למרות שהעץ נעלם. כאן נכנסו שוב המים לתמונה. הוא הבין שעליו לנחות, כיוון שלא יוכל לקרוא ולהתרכז במאמר תוך כדי מעוף. הוא בחר לצלול לתוך מי ים צלולים בחוף מדהים ושם, בתוך המים, היה רגוע ויכול היה לקרוא את המאמר בשקט.

 

בשלב זה סיימנו ואורי פקח את עיניו. הוא היה נרגש ונדהם מהתהליך שעבר עליו. כעת הבין כי הדבר הנכון ביותר בשבילו הוא לקרוא את המאמר כשהוא בים, בבריכה או בסביבת מים (גם אם לא בפועל בתוך המים..). אורי הרגיש שנפטר ממשא כבד ביותר, של דורות העבר.

 

 

לתיאורי מקרה נוספים בתחום הגופני.

לתיאורי מקרה נוספים בתחום הלימודי.

כדי לגלות מהו מהלך הפגישות הכללי. 

© כל הזכויות שמורות לאיריס אבידור